הרגע הזה שאת מגלה כי המקום בו גדלת הוא כבר לא אותו דבר. אלא הפך למקום שנועד לשמח אנשים, אם זה את החתן הכלה, הוריהם, או במילים אחרות את אמא שלי.
בתור אחת שגדלה בחוות אל היען אני יכולה להודות שעם השנים לקחתי את החווה כמובן מאליו, מקום שהוא פנינת פוטנציאל- עם או בלי כל ההשקעה שהורי, משפחתי ואני השקענו במקום. ובכל זאת הופתעתי.
אמא אספה אותי משדה התעופה בן גוריון, בעודנו נוסעות היא מספרת לי שוב על החתונות המרגשות בחווה. ואני, לא ממש מתרגשת.
כשהגענו לחווה לא עלינו במעלה הגבעה הביתה אלא המשכנו ישר, בשביל המוביל אל עבר אל היען. מהרגע הזה ואילך אפשר לומר שאיבדתי כל יכולת ההתבטאות מילולית, ספיצ'לס.
זו היתה חתונת צהריים, החווה נראתה צבעונית מתמיד, פרחים בכל מקום במגוון אגרטלים יצירתיים. אקססוריז מהבר בסגנון וינטג' מחוספס שהוסיפו למראה החווה ולדיוק מושלם במיתוג האירוע. ריהוט מהמם שמעולם לא ראיתי בחווה, מדפי עץ עתיק, שולחנות עם רגלי ברזל ופלטות בטון יצוק. כסאות בכל מני סוגים וגבהים. היענים היו סקרנים קשות לראות מה קורה ברחבה ונצמדו ככל שיכלו אל הבמה והבר, מראה שרק הוסיף הומור וקסם לחתונה.
לא אשכח להזכיר את האורחים של החתן והכלה, שנראו יוצאי שנות ה-60 בקטע גרובי מרהיב, לבושים בחולצות עם הדפסי פרחים צבעוניים וגרפיקות מעלות חיוך. טקס החופה היה מרגש, כן דמעות, מלא דמעות, מסתבר שהדבר שאמא שלי אף פעם לא מוותרת עליו הוא לצפות בטקס החופה.
אמי צופיה, מתחברת מאוד לכל הזוגות שמגיעים לחווה והם אליה, בטבעיות היא נוהגת עם הזוגות כאילו הם הילדים שלה. בסופו של דבר מלבד אירוע חתונה עליו כל האורחים מדברים במשך חודשים, החתן הכלה ומשפחתיהם החדשה מגיעים בהמשך מסלול חייהם לבקר בחווה ולהנות עם הילדים במקום הקסום שהוא לא רק מקום לחגוג אירוע משמח אלא מקום לבקר בו כמשפחה.
במהלך הסיור בחתונה, פי נשאר פעור ועיניי מלאות רגש. התרגשתי, מהחתונה כמובן וממראה החווה בה נולדתי וגדלתי, אבל התרגשתי הכי- לראות את אמא שלי מאושרת, היא מצאה את הדרך להמשיך ולהבריק את הפנינה שלנו, הבית, החווה.
המקום הזה נועד לשמח אנשים וליצור את הזיכרונות הכי מיוחדים שילוו אותם לאורך כל החיים.
צילום: גאיה סעדון
מהמם!